זורמים

אני חושבת להפסיק לכתוב בלוג (זה לא יקרה, אל דאגה.. רק מחשבות)

החיים של זורמים בכמה נתיבים בבת אחת. פרנסה, לימודים, ציור ועוד כמה נתיבים מינוריים. אני צריכה לחלק את הזמן שלי בין אלה וסדר העדיפויות שלי מסודר בסדר הזה.

את כל זה מערבבים עם סוג האישיות שלי. אני אישה איטית, יתר דרמטית, רגישה, לא במיוחד מולטי טסקינג וקנאית מאוד לזמן החופשי שלי שאורכו משתנה לפי כמה מהפרמטרים האחרים באישיות שלי.

אם זה היה יום דרמטי וטעון רגשית אני מידי סוערת בשביל להרגע ולגשת למשימות הביתיות שלי.

לחזור הביתה זה לחזור לחוף מפלטים, אני משתטחת על החוף בתשישות ומעבירה את הערב עם ספר או סרט. להניח למיינד שלי לנפשו ולהשתחרר מכל העולם ובעיותיו.

אז הציור שלי.. איטי.. אבל, החדשות הטובות: שברתי את המחסום. אין מחסום. יש אפילו קונספט. יש חזון.

אני ממשיכה באתגר. עד מרץ 2020 אני מקווה שיהיה לי מספיק חומר בשביל להוציא אלבום משלי ושאעמיד ערב השקה מיוחד.

מצאתי שזה יותר מסובך לי לצאת לצייר בחוץ, אני לא יצאתי לעוד ניסיון בינתיים. זה פסיכולוגי. להיות בחוץ וגם לצייר שם אותי במקום רגיש במיוחד. בנוסף, לא החלטתי על קונספט הציורים של החוץ, למרות שמשהו מתחיל להתבשל שם. אני לא מוותרת. אני אגיע גם לשם.

כמו שכל אחד שתעצרו ברחוב יגיד לכם, גם אני אומר שהחיים זה דבר לא פשוט כלל.

התמודדויות שבאות אחת אחרי השניה, מעוררות סערות רגישיות בעוצמות כאלה ואחרות. שברונות לב, רגעי חסד.. ערבים של בכי ושל צחוק שממלאים דירת חדר עמוסה בחומרי לימוד, חומרי יצירה, ספרים ופיצ'עפקעסים.. ןחתול (בגיל מסויים זה מאסט) שצופה בהכל בנונשלנטיות ושלפעמים מזכיר לי את עצמי..

הציור הוא חלק חשוב ממני שהושתק הרבה זמן. הוא לא מושתק יותר, הוא לא פורץ בפראיות כמו שחשבתי שיעשה.. אבל הוא כמו זרם ברז בינוני, כלומר לא חזק אבל לא חלש, כמו זה ששופטים איתו כלים (אלה שאין להם מקום למדיח במטבח).

אני זוקפת לזכות הבלוג והקוראים הספורים שלו את ההצלחה.

תודה 🙂