נפתחת

נפתחה לי במעט החסימה.

אני כמהה לצייר

אני חושבת על זה כל הזמן

אני מדמיינת איך אני מורחת את הצבעים, באיזה אופן ובאיזה מקצב..

איזה צבעים אבחר? כהים, כבדים, עמוקים…

הנוף מגרה את חושיי

הצבעים בנוף קופצים החוצה בוהקים בחגיגיות, כמה אני רוצה לרקוד איתם..

הקנבס בדמיון שלי הוא ענק, הוא דורש שכל הגוף שלי יתאמץ בשבילו, הוא דורש לזווג בין הגוף לבין הנוף ושבני הזוג ירקדו ריקוד חושני כמו פלמנקו.

נפתחה לי במעט החסימה, נפתחה בי החושניות. אני נושאת את עצמי מעט אחרת בעולם. אני מציגה את עצמי מעט אחרת. אני כמעט שלימה. אני כמעט מנצלת את כל מהותי וכלום בתוכי לא נשאר סתום ומוטל חסר ערך..

אני רוקדת פלמנקו חושני עם העולם, רוקעת ברגלי הנעולה בעקב שחור על במת החיים ובסיבובים מלאי הוד עם גוו זקוף וצוואר מורם אני מודיעה לעולם- אני כאן!

אני כאן! לחיות את חיי המלאים.

אני כאן! למצות את כל יכולותיי.

אני כאן! ואני לא מתביישת בי.

אני כאן!