תירוצים

כשאת מוצאת את עצמך צווחת על נהג איטי שמעכב אותך, שהוא חתיכת מחסום מזדיין, מחסום מזדיין!! (לא באוזניו, אלא מאחורי ההגה. כן, זה סיפור אמיתי) ומרימה למחסום הזה אצבע משולשת עם שנאה בעיניים ברגע שיש לך צ'אנס לעקוף אותו..

זהו רגע שבו את מתחילה להסכים להבין משהו.

מה? מה להבין? מה דה פאק להבין?!!

אני כבר יודעת הכל! אני לא צריכה שהחרייאט הזה יעמוד ויחסום לי את הדרך! ואני לא צריכה לקבל תזכורות מהעולם!

אני לא צריכה להיזכר בכלום! לא רוצה שהעבר יקפוץ פתאום, לא רוצה לפחד לקפוץ על הזדמנויות! לא רוצה לא להצליח לכעוס עד הסוף יותר!!

יש זמנים שהמציאות הופכת להיות יותר נוקשה ויותר סמיכה, עד שאני נחנקת.

יש רשימה ארוכה של "צריכה לעשות" שאני באופן קבוע מעלה באש ובאופן קבוע היא נבראת מחדש בתוך האחיזה שלי, כמו לופ מפחיד באיזה סרט אימה.

אני מרימה את הכסא ומטיחה אותו אינספור פעמים על הקיר. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם בדמיון שלי.. בחוץ אני סמיילי פייס.

אשכרה אנשים נעלבים כשאני לא מחייכת. לא אליהם, אלא בכלל.

המורה שלי לתיאטרון אמר לי אתמול שאני צריכה לעלות עוד שלב במשחק העצבים שלי, הוא רוצה שאני אצווח, אתפרע, אתפתל, אקלל, אתפוצץ עד כדי עילפון (כמעט). הוא אמר לי- אל תדאגי אנחנו נהיה כאן בשבילך.

אתמול בתוך קטע אימפרוביזציה היטחתי בכיתה את כל העצבים שאגרתי במשך היום, במשך השבוע. פעם ראשונה אי פעם ששיחררתי בפני קהל צופה (שהם לא המשפחה הגרעינית). התגובות- את צריכה לשחרר קצת יותר.. היה טוב, אבל עוד טיפלה יותר, קצת מעבר.. הם כאילו חיכו לפינאלה שלא קרתה. הייתי קצת בהלם. גם במסגרת זיוף של עצבים אני לא מצליחה לשחרר אותם עד הסוף, לא רק במציאות.

כשחזרתי הביתה הייתי מותשת..

הבטחתי לעצמי- מחר, אחרי הטסט לאוטו ולפני שאני יוצאת לעבודה- אני שובתת. כלומר- בולסת נטפליקס.

אני זקוקה להשבתת המוח הזאת כשאני מרגישה שהמציאות סוגרת עלי.

הרצון לשחרר הוא כל כך חזק והוא מתנגש בהתנגדות מוחלטת.

אני מפלסת את דרכי בתוך חיים שעשויים מפלסטלינה.. לפעמים קשים יותר לפעמים רכים יותר..

כשהם במצב צבירה קשה יותר, אני לא יכולה לצייר..

תירוצים, תירוצים, תירוצים…………..

(אני מצטערת על האצבע המשולשת..)