נעלמתי לרגע..

אבל אני עדיין כאן!

בלוג זה לא דבר קל..

אני כל הזמן תוהה איך עוד להרחיב את הפעילות שלי בו.. אבל יש לי נטיה מעצבנת של התפזרות לכן עדיף שאתמקד בציור..

בנוסף לבלוגרית, אני גם סטודנטית שצריכה לשנן הרבה מידע.. יכולת שלא בנויה אצלי במערכת… ואני גם אובר דרמטית כל דקה ביום, גם כשאני בבית…… כך שכאשר אני מגיעה לנק' מפנה בחיי אני חייבת להכנס לדרמה, לעזוב את כל מה שאני עושה לכמה ימים, ולהקדיש את אנרגייתי לשינוי המתחולל. גם אם זה אומר להתחפר במיטה ולבלוס נטפליקס כאילו זה סוף העולם. סוג של דרך התמודדות..

הימים האחרונים היו סופה של מיני תקופה שהיתה יחסית נוכחת..

זאת הסיבה שנעלמתי.. אבל רק לרגע..

מה אומר ומה אגיד… את זה-

החיים ממשיכים להתגלגל.. וזה מרגיש שהם זרם מוצק ומוחשי של פלסטלינה מתפתלת ומבעבעת מלאה בהכל מהכל, שאני עוברת דרכה והיא עוברת דרכי כי אני חלק ממנה.. איפה אני מתחילה ואיפה היא נגמרת? יש מיקום כזה?

אותו הזרם מזרים לעברי כל כך הרבה גושים של דברים ונושאים שתופסים אותי ואת המחשבות שלי, ההשראה שלי מתמלאת ואז מתרוקנת ומשתנה, מתמלאת שוב ואז שוב מתרוקנת ומשתנה..

עד כדי כך שאני חושבת לעצמי שההשראה נועדה להיות חומר צמיגי ונוזלי שתמיד זורם מבין האצבעות והלאה, ובעצם היצירה שנוצרת היא זיכרון נואש? מתוק?.. אין לדעת..

אז אני משתדלת ללוש את חיי כדי שיתאימו לי וגם ללוש אותי כדי שיתאימו לחיי.. לא תמיד זה עובד.

זאת עבודה שמצריכה שימוש בכל שרירי הגוף, היציבה והתנועה צריכים להיות מדוקדקים (כמעט), החומרים צריכים להיות ברמה גבוהה (משתדלים), זמן הטפיחה והטמפ' מדוייקים (לחלוטין). כל זה כדי שיצאו חיים טובים! לפי הפרסומות. אצלי יש טאבון.

חיים… חיים.. חיים……….

משמרת ערב.. אני והנוף..

רוצה לבלוע את העולם.. אבל קודם צריך להרוויח את המשכורת הבאה.

.