אמצע הלילה- ניתוח לב פתוח

אני רוצה לטרוף את החיים. אני רוצה לחיות אותם במלואם. אני רוצה להשתכשך במרכז העצבים של החיים, אני רוצה לכבוש את החיים ולנצל אותם עד תום לטובתי. אני רוצה לצאת לטייל בעולם, אני לומדת קורס מורי דרך, שנה שניה, במיוחד בשביל זה.

אני רוצה לצאת לחיים ולעולם, לטייל ולראות נופים, לפגוש אנשים ולשמוע את הסיפורים שלהם.

אני רוצה להצליח להביע את עצמי. אני רוצה להצליח לספר את הסיפור שלי ושיקשיבו לי. בגלל זה יצאתי עם הפרוייקט הזה.

אני רוצה למצוא את המקום שלי בעולם, אני רוצה לנצל אותו עד תום. אני לא מוכנה לחיות בתרדמת. אני לא מוכנה להקריב חלקים ממני בשביל חיים בנאלים.

רוצה למלא בכל הווייתי את הגוף שלי. אני רוצה להשתמש בו בכולו. אני רוצה שהוא יהיה חזק מספיק כדי להציג את עצמי ואת מי שאני בעולם. אני רוצה להצליח להביע את עצמי בעזרתו עד תום. אני רוצה ששיתוף הפעולה בינינו יהיה מלא ומתגמל. בשביל זה אני משתתפת בחוג תיאטרון, לא בשביל להמציא את עצמי מחדש אלא בשביל לחשוף את עצמי מחדש.

כמו שהנרי דיוויד ת'ורו כתב- אני רוצה לחיות לעומק ולחיות בכוונה כך כשאגיע למות אדע שחייתי ולא אגלה שבעצם לא חייתי את החיים עד תום (תרגום חופשי מהראש)

אני רוצה את כל הקלישאות.

אבל אני מפחדת. אני משתבללת בתוך קונכיה, ורק מידי פעם יוצאת.

בתוכי אני מניפה פטיש 5 קילו כדי לשבור את הקונכיה ולהשתחרר. אני צווחת בערגה לטעם של הבחוץ ואז מתעטפת בשמיכה וחוזרת עמוק יותר פנימה.

וזה מוזר, נכון? כי לכאורה לחיות מאוד זה משהו שאני עושה. הרבה אנשים אומרים לי שאני אישה אמיצה שיוצאת ועושה, מנצלת הזדמנויות, בוחנת את כוחי בכל מיני נישות- מורי דרך, צילום, גיאולוגיה, ציור, פרמקלצר, איור ספרים, גידול עיזים ועוד. אני גם לא מפחדת להיכשל. כבר "נכשלתי" כמה פעמים. פעם אחת "נכשלתי" בכוונה, לא יכולתי לתת לעצמי לסבול יותר. כי אתם מבינים? אני "נכשלת" בגרשיים מבחינה חברתית, אבל מבחינה פנימית אני משחררת את עצמי. משתחררת מסיטואציה שאין לי סיבה להישאר בה. אי אפשר לתקן יותר. אין טעם לסבול.

בתמורה ל"כשלונות" אני מקבלת מבטים והערות. זה מציק, אבל זה לא משנה. אני אשחרר את עצמי תמיד.

פעם אחת נכשלתי כישלון דרמטי שנבע מתוך פחד תהומי, לא מתוך שיחרור. כישלון אמיתי. זאת היתה נק' הסיום הדרמטית בפרק איטליה שלי.

השנה האחרונה שלי באיטליה היתה מדרון חלקלק. מתח ולחץ עצומים, בדידות גדולה מאוד (למרות שחייתי עם בן זוג).. שני אלה הובילו לקריסה פיזית שעד היום אני מחלימה ממנה. בהמשך תחושת בגידה נוראית מקבוצה של אנשים שהחשבתי מאוד. התדרדרתי עמוק לתהום, בעיניים עצומות.

הזוגיות דעכה והפכה למשהו מת ומרקיב, בדידות כבדה מאוד, לחץ ומתח כבדים מאוד, שיברון לב מאותה הבגידה, מחסור בתמיכה וכאבי גוף בילתי פוסקים. כל זה ועדיין אני נשארתי שם. נשארתי כדי לנסות לתקן, זה היה מספיק חשוב לי.

בשלב הזה הייתי חולה. לא יכולתי לזוז. רוב הזמן העברתי במיטה. כואבת פיזית ונפשית.

ואז יום אחד הוא שיחרר אותי. נפרד ממני.

באותו רגע נשפך עלי דלי של קרח. לא בגללו. הבנתי שמזמן כבר לא אהבתי אותו. אלא בגללי, בגלל שהרשיתי לעצמי להגיע למצב של הקרבה עצמית בשביל "לתקן". לתקן זוגיות, לתקן את מערכת היחסים האישיים שלי עם איטליה, לגבור או להדחיק את הבדידות, להדחיק את הלחץ והמתח.. להתעלם מהלב השבור של הבגידה. האשמתי את עצמי במחלה שלי, הרגשתי אשמה על שאני לא מרגישה טוב ולכן גם לא טיפלתי בעצמי. ניסיתי להדחיק..

בגדתי בעצמי. בגדתי בעצמי בתוך סיטואציה שבעיני היתה יציאה לפרונטיר שלי, סיטואציה כל כך חשובה. למדתי ציור באיטליה! מה עוד צריך?! בגדתי בעצמי בעיצומה של תקופה בה אני הגשמתי את החיים שלי יותר מאי פעם.

אז אני מפחדת. אני מסתגרת בתוך עצמי. אני לא מצליחה להביא את עצמי לפרונטיר כזה יותר..

הבלוג הזה אמור לעזור לי בכך שלא אברח. זה יהיה יותר מידי מביך להפסיק באמצע כשיש לי עוקבים תומכים.

אני מתאמנת על לצאת מהקונכיה שלי.. זה איטי וזה מתסכל.. אולי לאט לאט זה בסוף יצליח..

השעה 2:00 בלילה תכף.. סיימתי לצפות בסרט שהביא לי קצת דמעות, כל כך אנושי.. אנשים שסוחבים על עצמם כל מיני דברים, דברים שמרחיקים ומקרבים אותם אחד לשני.. הרגשתי צורך להיחשף..

אחד מהדמויות היה צייר, צייר שצייר על קנבסים ענקיים את התחושות שלו.. כל כך מקנאה בו.. אין לי מקום בבית לקנבס ענק. לציור ענק שלי.. ציור כזה תופס יותר מקום מהגודל הפיזי שלו. זה כמעט כמו עוד אישיות שגרה בבית. אני צריכה סטודיו.. אני צריכה כסף בשביל סטודיו. אני צריכה לצאת מהקונכיה בשביל להרוויח עוד קצת כסף בשביל סטודיו. אני חייבת לצייר כדי לצאת מהקונכיה….

תודה שקראתם, שהקשבתם.. אני מעריכה את זה מאוד..

בתמונה- העיר טורינו באיטליה. כאן גרתי מעל לשנתיים.