מחשבות, השראה וקצת פילוסופיה

"Fake it till you make it.. "

זה רעיון שאני עדיין מגלגלת בתוך המחשבות שלי..

זה לא בא לי בטבעיות ויש בי משהו מאוד פרימיטיבי בכל הנוגע לאימרה הזאת כשזה מתבקש לבוא לידי ביטוי בציור שלי.

למה הכוונה שלי כשאני מתארת את זה כ"פרימיטיבי"? – אגו שאומר 'לא ולא! אין זיוף בציור! אל תוך הציור את צריכה להביא את הנשמה המזוקקת שלך! את צריכה להביע הכל מבפנים החוצה!' זהו היבט פלצני אגואיסטי בתוכי (סליחה על הבוטות) שלא מוכן לקבל פחות מזה. מצד שני, יש את "פרימיטיבי" מס' 2 שאומר – 'הציור שלך צריך להיות ללא דופי! לתאר במדויק את המציאות! להביא לידי ביטוי את הצבעים הנכונים ולהניח אותם זה ביחד עם זה בצורה הרמונית מושלמת!'. גם פרימיטיבי זה, מתעקש מאוד. בשום פנים ואופן לא מוכן לוותר.

שני פנים פרימיטיבים אלה, כמו פרימיטיבים, הולכים מכות ביניהם. כי פרימיטיבי מס' 3 לא מאמין ששני פנים אלו יכולים לחיות ביחד.

המלחמה הפנימית הזאת, היא הגורם העיקרי שהכשיל אותי ביום שבת. הניסיון לספק את שני הצדדים והידיעה שזה לא יכול באמת לקרות.. (זה קצת קומי חחחחחח).

שלושת הפרימיטיבים האלה מתאחדים לכוח אחד נחוש כשאני מעלה את האפשרות של ה-

fake it till you make it……

כי איך אפשר להעלות על הדעת לזייף דבר כל כך נשגב וחשוב! ואני עונה להם (בפוסט זה) שאפשר גם אפשר! אני פשוט צריכה להוציא את 3 הפרימיטיבים האלה לחופש.

שלא תבינו לא נכון, אגו זה דבר שבעיני חשוב שיש. כשהוא בריא ומונח במקומו הוא יכול לבוא לעזר בעליו. אבל, כשהוא יוצא מכלל פרופורציה עקב חוסר בשימוש ממושך (כמו שעשיתי בציור), אז הוא הופך לנטל פטפטן ופרימיטיבי (= כי הוא לא התפתח ביחד איתי).

הדרך שבה אשחרר את האגו שלי תבוא לידי ביטוי בהכנסת עוד גורם מגביל (כמה שזה נשמע לא טוב): אני לא אתן לעצמי את חופש בחירת סגנון הציור שלי כל פעם שאהיה בחוץ, בצורה ספונטנית. אני אבחר את הסגנון מראש. איתו אני ארוץ. בתקווה שממנו אוכל לפרוץ החוצה.

'אוףףף ממבו ג'מבו!' יורק לעברי הספק, 'זה לא יעבוד! גם בתוך המסגרת הזאת תמצאי דרך להעביר על עצמך ביקורת!'- 'נו ברור.. זאת הסיבה לכל זה..', אני עונה לו, 'אבל אני חייבת לנסות'.

אז עכשיו אשתף אתכם, קוראים יקרים שלי, באיזה סגנון אני מתכננת לבחור שלמרבה האירוניה כן ינסה להביא את שני הפנים המתנגשים לאיחוד מושלם. הסגנון שבכללי נקרא- אימפרסיוניזם. בתוך המושג הזה ישנם זרמים רבים כמו למשל ואן גוך- הוא זרם בפני עצמו, מונה- גם הוא בעיני זרם בפני עצמו.

אני מתכננת לבחור, בתור התחלה, בזרם קצת יותר מוקדם שנקרא המאקיאיולים האיטלקיים    (macchia -macciaioli=כתם, איטלקית). הם התפתחו באיטליה במקביל לאימפרסיוניסטים הצרפתיים אבל הקדימו אותם קצת.

הם מציירים בכתמי צבעים כמעט נקיים, אותם הם מורחים אחד ליד השני בלי יותר מידי עירבוב, בניסיון לשמור את הפשטות בציור ואת הפשטות של הנוף ותוך כדי להביא את המורכבות עם הדמיון של המתבונן. זאת מערכת היחסים בין הצופה לציור שמביאה את היצירה הסופית. את הטבע בהתגלמותו.

בדיוק כמו שאנחנו עושים כשאנחנו מסתכלים ישירות על הטבע. כתמים של צבעים, אור וצל, ההתרשמות הראשונית הזאת שפותחת אותנו לאינספור התרשמויות סובייקטיביות.

הרעיון הזה של הציור ה"פשוט" שמתאר את המציאות בפשטות ותוך כדי גם מביא לידי ביטוי את האספקטים היותר דקים ונשגבים שלה מבעיר בי בערה שמשתיקה את שאר הקולות.

אני לא התנסיתי בכזה ציור מימי. יש לי ציור אחד שמזכיר קצת את הזרם העיקרי של אימפרסיוניזם שציירתי לפני שלוש שנים בערך, זה ציור כמעט יחידי שאני מרגישה שהיה קרוב מאוד למשהו שרציתי ועודני רוצה להביע. (מצורפת תמונה שלו מתחת לסרטונים).

פיקאסו אמר שלקח לו הרבה הרבה שנים להגיע לרמה של ציור של ילד.. אני מקווה שזה לא יקח לי כל כך הרבה זמן……….

בסרטונים, דוגמאות לציורים בסגנון המדובר.

חזק ואמץ על שהחזקתם מעמד עד כה, קוראים יקרים! נתראה בפוסט הבא- בוא יבוא לידי ביטוי ניסוי מס' 2.