"ה-סינדרום"

הצבעוניות ממשיכה להיות השפה שלי.

אין בי שום צורך ורצון כרגע לוותר עליה.

ובכל זאת, ההתעקשות הצבעונית הזאת, כידוע, מאוד חדשה לי.

במהלך ציור הציור הזה היום-

שזאת היתה המודלית שלו-

(אני, הדמיון ניכר)

נזכרתי בזה-

(שיחקתי עם האיפור של האקס שלי עם כמה צעיפים ומצלמה יקרה מאוד חחחח.. ואני בת 29 (נדמה לי..) כאן.)

צבעתי את עצמי בצבעים!

ובציורים האלה-

צבעתי את העולם בצבעים!

כל מה שאני רואה זה אובר צבעים. יש אנשים שקוראים לצבעוניות יתר הזאת- פסיכדלית.

אני לא יכולה לתאר את העולם אחרת.

וכשאני ככה מדברת, אני מגיעה לסיפוק..

לכו לדוכן הכי צבעוני בשוק ופשוט תכניסו את הראש שלכם לכל הצבעוניות שלו..

לי זה מביא דמעות..

בכל מקרה, למרות שיש דבר כזה בעולם שנקרא סגנון "ציור נאיבי" שעומד בפני עצמו, ושנדמה לי שאני מותאמת לסגנון הזה כרגע, אני עדיין מרגישה שיש עוד לאן להתפתח.

אבל אני לא הולכת לקחת L.S.D בשביל להגיע לשם, מכיוון שאני מאמינה אמונה שלימה בעובדה שיש לי מנגנון L.S.D טבעי בגוף שמופעל ברגע שאני מפזרת את הצבעים על השולחן.

מה שמצחיק, אנשים שונים במהלך השנים תמיד כינו אותי 'פיה'.. לא תמיד אהבתי את זה..

היום אני קוראת לציור הזה- דיוקן עצמי: פיה.