איך נשבר לי המחסום או..

איך הצלחתי לסדוק אותו ממש? אתם שואלים בטח, ולכן אענה:

אז, אני חושבת שהמפלצת התמזערה ברגע שהבנתי משהו חשוב שראו איזה פלא, הבנתי אותו בעזרת הבלוג.

באחד הפוסטים שלי שנקרא "כמעט נכנעת" אני עמדתי מול כישלון. כדרכו הכישלון עמד מולי, עיווה פרצוף וגרם לי להתפתל.

תקופת מה שולחן העבודה הקטנטן שלי היה מבולגן עם כל הציוד שלא טרחתי לאסוף, עם כן הציור, הצבעים, השמן, את הציור תליתי לייבוש וכל פעם כשיצאתי ונכנסתי הביתה הכישלון עמד שם, עם אותו הפרצוף, מביע את דעתו.

כמכורה להתקפלויות במצבים שבמיוחד לא נוחים לי, (אבל במיוחד לא נוחים לי), הידיים שלי נעו אל עבר השולחן בשביל להיכנס לתהליך אחסון מחדש של כל הציוד. תהליך שמלווה בד"כ עם כניסה לשיכחה בניחוח הדחקה מתוקה.

ייאמר לזכותי, צעד גדול עשיתי. לא קיפלתי את הדברים. לא התקפלתי! איך התמודדתי? התוודיתי בבלוג על הכישלון.

בתהליך הווידוי נפל לי האסימון.

עד כה, כל מה שקרה- הכישלון, אי ההתקפלות וההתוודות שנכשלתי לא הביאו לסדק. ההבנה שקרתה בסוף הפוסט, המשפט ההוא שכתבתי, שאני מפחדת לאבד את הציור מפחדת לאבד את מה שאני מאוד מאוד אוהבת, זה היה מה שפתח את הסדק.

עכשיו, אם אוהבים מישהו או משהו מאוד, מה עושים? מסתירים, כובלים וחונקים אותו? לא. משחררים. זאת דרך הפעולה הנכונה.

תאמינו לי או לא. ברגע שהבנתי שזאת אהבה שאני מפחדת לאבד, המפלצת התבהרה ודרך הפעולה החלה להיפתח. בלי שהקדשתי לזה הרבה מחשבה, טייס אוטומטי נכנס לפעולה- האינטואיציה שלי כרגע פועלת.

הציור בא לי קצת יותר בקלות, אני מצליחה ליזום אותו יותר. לא בקצב מטורף, אבל יש תנועה.

בתנועה הזאת אני מספקת את צרכיי הקלאסיים והמודרניים. ולכן תראו 2 סוגי ציור נפרדים. בכוונה שהם יתאחדו יום אחד להייבריד חדש משלי, אבל עד אז יש שנים של יצירה לעבור..

נפתח מרחב לציור. נפתחה הבנה, סבלנות וסלחנות לעצמי. נפתח סדק ענק במחסום.